מאמר על שעמום

שיעמום, עידון, צל, אושר – ארבע השלבים בתרגול מדיטציה עפ"י וושבורן
"…לכאורה שעמום הוא העדר גירוי. אבל זוהי טעות נפוצה: שעמום הוא עודף גירוי פנימי שלא ניתן לסלקו. שעמום נוצר כאשר האדם מתמודד פנים מול פנים עם חוסר השקט שלו בלי כל הסחת דעת ראויה. ולראיה: האדם יכול להשתעמם בחופשה הכי חלומית בקריביים. אחד יכול להיות מאושר ומלא השראה גם בכלא…"

רפיק

"ובאשר למבנה הנפש? לנפש אין מבנה כלל וכלל, בנפש ישנם רק תהליכים"
הציטוט הזה מכתביו של הרב קוק מחזיר אותי לצניעות וענווה; בכל פעם שמומחים מתחילים להסביר שלבים בהתפתחות התודעה, משהו בי מתקומם. לכאורה, אי אפשר לסמן מדרגות בדרך אל האור, "הציפור בשמים לא משאירה עיקבות" אומר אושו; בעולם הרוח אין ממש שבילים. התנועה היא בדרך כלל מעגלית כאשר לא פעם דווקא נסיגות ואכזבות מסמלות את תחילת ההתקדמות ואילו פגישה עם אורות גבוהים לא פעם מסמנת את תחילתו של הניתוק. שנאמר: "(בטאו) הדרך המוארת נראית עמומה, הדרך המתקדמת נראית נסוגה…" (לאו צ'ו, טאו טה צ'ינג)
לכן באתי בחשש והסתייגות לכתביהם של ההוגים האינטגרלים החדשים (בספרה המעולה של מתי ליבליך "האדם שבקצה האגו") וניסיונותיהם להכניס את המסע הרוחני לתוך פרדיגמות פסיכולוגיות ברורות.
אולם ככול שהתקדמתי בקריאה התחלתי ליהנות (בקצרה, התיאוריה האינטגרלית יוצרת רצף שמתחיל בפסיכולוגיה המערבית ומחברת אותה – בגאונות יש לומר – לרוחניות המזרחית. רצף שראשיתו פרויד, אדיפוס, אבא אמא ונגמר בבודהה, מדיטציה, הארה ) ובעיקר שמחתי על דרכו של מיקל וושבורן לתאר את ארבעת השלבים בתרגול מדיטציה. זיהיתי שזה בדיוק התהליך שעוברים תלמידי בסדנאות "מדיטיישן בדוניישן" אותן אני מגיש כל חודש, בתרומה, במרכז אומ בית אורן.
יסוד תרגול המדיטציה היא טיפוח תודעת העד. כל הטכניקות האקטיביות של אושו אותן אנחנו מתרגלים בסדנא נועדו להציף תכנים: אנחנו רוקדים, יושבים, מסתובבים, מהמהמים וכל הזמן הזה צופים בעצמנו מהצד. במהלך סדנת המדיטציות אנו מנסים למצוא מי שם בפנים חווה את כל זה. מי הוא זה שאינו משתנה בין הקימה בבוקר לשינה בלילה, מיהו אחד שעובר מהילדות, לבגרות לזקנה. המודט מביט פנימה על כל מה שעולה כאילו הוא מראה שמשקפת, ללא מעורבות.
סדנאות "דוניישן" אינן קלות, יומן הראשון מתנהל בשתיקה, סדר היום דחוס ובד"כ בבוקר היום השני מתחילים להגיע אלי אנשים שמבקשים לעזוב. בזכות חיבורו של וושבורן הצלחתי להסביר לעצמי למה. האיש מזהה 4 מדורים, ד' שלבים בדרך אל השחרור הנפשי: שעמום, עידון, צל ושמחה.
השלבים הראשון והשלישי – שיעמום וצל – מאתגרים, השני והרביעי – עידון ואושר – נעימים. ואני, בתור אדם מאושר (נתתי לעצמי אישור!) יכול לקבוע בודאות: תרגול מדיטציה נותן תוצאות. יש תמורה לאגרה אם לא מוותרים לפני השלב האחרון.
אז בואו נכנס אל ד' השלבים בקטנה, אחד אחד. האם תזהו איפה אתם נתקעתם?

שלב א' שעמום.
ודאי שאלתם את עצמכם למה מדיטציית "נדהברמה" כל כך ארוכה. למה ב"נו-דימנשנז" עושים את התנועה עם ה"צ'ו צ'ו" חצי שעה. זה נורא משעמם!
נכון, יסביר המורה, שעמום הוא תנאי ראשון להעמקה בדרך: בעצם זה שאנחנו יוצאים מהעשייה הרגילה של החיים, עולים להר, גרים בחדר קטן, מתכנסים למדיטציה עם הגונג, רוקדים, יושבים, קופצים, בזאת אנחנו עוצרים את פעילות האגו והוא נאלץ לסובב את מבטו ולהביט פנימה, הוא עובר ממצב פעיל למצב סביל ונחשף לערימות התכנים הפנימיים שבד"כ איננו שמים לב אליהם ובראשם הפטפוט הפנימי. זהו הסבל הראשון והעיקרי במדיטציה, ההיחשפות לים המחשבות שמדברות עם עצמן בתוכנו ללא הפסק. אין ספק – אנחנו חופרים!
ואחר-כך מתחילות גם תחושות גוף, גירודים, רגלים נרדמות, פה יבש, רעב, כאבי גב וראש וכיוצ"ב. האדם נחשף לחוסר השקט שלו במלואו.
לכאורה שעמום הוא העדר גירוי. אבל זוהי טעות נפוצה: שעמום הוא עודף גירוי פנימי שלא ניתן לסלקו. שעמום נוצר כאשר האדם מתמודד פנים מול פנים עם חוסר השקט שלו בלי כל הסחת דעת ראויה. ולראיה: האדם יכול להשתעמם בחופשה הכי חלומית בקריביים. אחד יכול להיות מאושר ומלא השראה גם בכלא.
שלב ב' עידון
אם אנחנו נשארים מספיק זמן בתוך הווליום הרועש של נפשנו המתנפנפת (זו הסיבה שסדנאות מדיטציה מוגשות בשתיקה, ע"מ ליצור תהליך של צלילה מואצת לתוך הרעש) פתאום מתחילה התעדנות. לפתע אנו שמים לב גם לתחושות שעוצמתן נמוכה. רגשות שעל פי רוב בגלל הדיאלוג הפנימי איננו שמים לב אליהם עולים לפני השטח. תחושות דקות של רגיעה ועונג מתחילים לבוא, רוגע ועדינות בגוף. המחשבות מתרחקות וקולן משתתק. זהו שלב נהדר שרבים רואים בו את עיקר הצלחתם בדרך. זוהי אשליה כמובן,
שלב ג' – חומרי צל
האגו הוא יציר נפשי שנועד להגן עלינו. הוא יוצר תמונת מראה אחידה של הנפש אל מול העולם, הוא מיצר תחושת "אני" – כוזבת אמנם אבל חיונית – ליחסים תקינים מול האגואים האחרים של העולם. במהלך תרגול המדיטציה טוען וושבורן אנחנו מפרקים את האגו והזהות שלנו עמו ואז משתחררות הדחקות עומק (צל) שאחדות מהן אוצרות בקרבן טראומות עבר שאין ברצונו של האדם לפגוש. בשלב זה המשתתף שחווה בסדנאות מדיטציה כאב במקום אור גדול מבקש ללכת הביתה, הוא פוגש אותי כשתיקו בידו ושעל פניו הבעה של "זה לא בשבילי". הוא רוצים להימלט לנוחות ביתו המוכר, הקפה, הטלוויזיה השאכטות. אלא שאני עושה כל שביכולתי להשאיר אותו בסדנא. "זה הריפוי היחיד לכאבים שלך. אין ריפוי אחר מלבד עוד הדחקה ואת זה כבר ניסית". לא פעם אני מצליח להשאירם בהבטחה ש"אתה עוד תודה לי בסוף הסדנא על שלא ויתרתי לך". ואכן, כל מי שנשאר בכל זאת ולא נשבר, עובר שינוי עמוק בחווית המדיטציה שלו. הוא מבין איזה כלי מעולה מדיטציה היא לניקוי מורסות נפשיות עמוקות.

שלב ד' – מפגש עם האלוהי
המדיטציה אחרי חציית ההדחקה הראשונה (או השנייה והשלישית. בעצם כל מוקש נפשי מנוטרל מביא לתחושה זו) היא תענוג טהור. בסוף הסדנא המשתתפים לא רוצים ללכת הביתה. פתאום הם מפחדים לחזור הביתה לערימת מ