קראתי מאמר הגורס ששעמום קורה כשהאדם מתמודד פנים מול פנים עם חוסר השקט שלו, בלי כל הסחת דעת ראויה.
וכי שיעמום נתפס בטעות כהעדר גירוי, אך למעשה שעמום הוא עודף גירוי פנימי, שהאדם לא מצליח לסלקו, וזה מה שיוצר את חוסר השקט.
למה זה חשוב? ואיך זה קשור למדיטציה?
שעמום הוא שלב הכרחי בדרך.
אנחנו יוצאים מהעשייה הרגילה של החיים, עוצרים את הפעילות החוזרת והמוכרת של המיינד והאגו, מעבירים אותם ממצב פעיל למצב מתבונן, סביל, ונחשפים לערימות על ערימות של תכנים פנימיים שבד"כ איננו שמים לב אליהם, ולרעש ופטפוט בלתי פוסק של המחשבות, שחוזרות על עצמן ב"לופ" אינסופי, וגורמות לנו סבל, ומיגוון רגשות ותחושות גופניות מציקות, לרבות גירוד, נימול, כאבי גב וראש ועוד…
אם נבין זאת, ולא ננסה לברוח או להתחמק מהשעמום, אם נסכים לפגוש אותו, כפשוטו, כפי שהוא, באמצעות התבוננות שקטה בחוויה הגופנית, בחוויה הרגשית, ובחוויה המחשבתית/מנטאלית, השעמום יתמוסס ונגלה מה נמצא מאחוריו, עוד שלב, עוד גירויים של תחושה, רגש, מחשבה, ומאחוריהם עוד… ועוד… וההתבוננות ממשיכה להעמיק, ובין לבין נגלה מרווחים של שקט, והפטפוט האינסופי שצועק בתוכנו ייסדק קצת, ויתהוו בו מרווחים קטנים של שקט, שילך ויתרחב, והמחשבות-רגשות-תחושות יתעדנו וישקטו, ונרגיש רגיעה ואפילו עונג.
ויש המשך… אבל למה לקלקל את האופוריה? רק ארמוז בקצרה שהדרך, ההרפתקה, עוברת דרך צלילות עומק וצללים, ואנחנו ממשיכים להתבונן, בקבלה, ודברים מתפרקים, טאראומות, זכרונות כואבים, והפעם אנחנו לא מדחיקים ולא מלבים, לא מקשרים למחשבות ולא מסיקים מסקנות, רק מתבוננים, בשקט, וזה הריפוי, ויש רווחה גדולה, והתרחבות, ורוגע, ועונג, ולרגע לא רוצים לחזור… אבל חוזרים, עד הפעם הבאה, עד לעוד צלילה, ועוד…
שעמום הוא השלב הראשון, לפעמים השני, או השלישי, מה שבטוח שהוא הכרחי. גם בחיים.