שעמום קורה כשהאדם מתמודד פנים מול פנים עם חוסר השקט שלו, בלי כל הסחת דעת ראויה.
למה זה חשוב? ואיך זה קשור למדיטציה?
שעמום הוא שלב הכרחי בדרך.
אפשר להתייחס לשעמום כעוד רגש/מחשבה/חוויה שמציפה אותנו תוך כדי מדיטציה, ולהתבונן בו ללא שיפוט או תגובה, ולתת לו להמשיך בדרכו, כפי שקורה באופן טבעי עם רגשות/מחשבות שמתבוננים עליהם בשקט ובקבלה.
ואפשר גם להתייחס לשעמום מתוך הבנה וראייה רחבה יותר של החוויה האנושית, ולהשתמש בו כקרש קפיצה. במדיטציה אנו יוצאים לרגע מהעשייה הרגילה והאוטומטית שלנו בחיים, עוצרים את הפעילות הרגילה והחוזרת- על- עצמה של המיינד והאגו, ומעבירים אותם ממצב פעיל (שליטה) למצב סביל מתבונן. אז מתגלה במלוא תפארתו הרעש הבלתי פוסק של המחשבות שלנו, ואנו נוכחים לגלות שהמחשבות שלנו חוזרות על עצמן ב"לופ", וגורמות לנו סבל ומיגוון רגשות ותחושות גופניות מציקות.
ההצפה של הגירויים האלה, שממוסכת בד"כ על ידי הניסיון שלנו להתחמק, להתרחק ולהתנתק מהחוויה הזו, מהווים את השעמום.
אם נבין זאת, וניתן לשעמום להיות, כפי שהוא, ורק נתבונן התבוננות שקטה בחוויה הגופנית – רגשית – מחשבתית/מנטאלית, שנוכחת, השעמום יתמוסס ונגלה מה נמצא מאחוריו. שם נמצא עוד שלב/מרחב של גירויים – תחושות, רגשות, מחשבות, ומאחוריהם עוד…
אז מה פשר כל זה? – ככל שנמשיך להתבונן ולהעמיק, נגלה מרווחים של שקט בין המחשבות-הרגשות- התחושות. והשקט ילך ויתרחב, והמחשבות-רגשות-תחושות יתעדנו וישקטו, ונרגיש רגיעה הולכת וגוברת ואפילו עונג (bliss).
ויש המשך… מעבר לחוויה הראשונית הזו, אבל למה לקלקל את האופוריה? 🙂
רק ארמוז שהדרך, ההרפתקה, עוברת דרך צלילות וצללים, ואנחנו ממשיכים להתבונן בשקט ובקבלה, ודברים מתפרקים, טאראומות וזכרונות כואבים. וזה הריפוי, והרווחה גדלה, ויש התרחבות של הנוכחות והמודעות, ושקט עמוק ועוד עונג (bliss) ורגישות קליטה של הקיום, לזמן מה…
שעמום הוא השלב הראשון, ולפעמים השני או השלישי, מה שבטוח שהוא הכרחי.